שלום עולם!

Welcome to WordPress.com. This is your first post. Edit or delete it and start blogging!

מודעות פרסומת

פגשתי בנסיעותי קולגה, השיחה קלחה על עיצוב עירוני, מגדלים ומקומות מעוררי השראה

פגשתי בנסיעותיי קולגה, חבר אדריכל, אחד ממתכנני המגדלים בתל אביב, והשיחה התגלגלה בנחת, על נושאים שונים. שני אדריכלים, שנים רבות בארנה התל אביבית, כל אחד מזווית ראיה שונה וכל אחד דרך פרויקטים שונים, רקע מקצועי שונה, ומבטים היסטוריים אישיים וציבוריים מרתקים על הנעשה בעיר הגדולה במדינתנו.

בנושא בניה גבוהה מתקיימים סימפוזיונים בכל העולם מזה שנים.
עירוניות, ציפוף, מניעת SPRAWL, מיקסום רווחים נדל"ניים, הכל מוביל בכל העולם לבניית מגדלים. המגדלים הם למגורים, למשרדים, ולשטח ירוק בגבהים, כי אין קרקע ומפני שעיר צפופה היא יעילה בתשתיותיה ומחירי הנדל"ן המאמירים, מרצים את כלכלניה. הרי יש האומרים שהצלחה של עיר נמדדת בעליית ערך הנדל"ן של תושביה.

עיר גלובלית מתאפיינת בריבוי ובמגוון של מקומות. החל משימור ההיסטוריה של העיר, דרך מקומות שהידרדרו, מקומות החיים נפלא כיום וליבם דופק, מסות של מגורים, מסות של ורידי תנועה מוטורית פרטית וציבורית, ואופניים, ובתוך כל אלה, עורקים ירוקים מקומות של אתנחתא ושאיפת אויר (נקי יותר או פחות).

צמחו מבני הציבור והתרבות בעיר. טיפין טיפין משתלבים מבני תרבות במרקם העירוני. עיתים מחוברים לאתנחתאות כמו העירייה וככר רבין המתחברים לשדרות ולאבן גבירול, ולעיתים לא מחוברים לכלום כמו תחנת הרכבת בארלוזורוב. את הככר בהיכל התרבות בונים ומחברם לעיר, לעומתה הנמל בתל אביב הוא יחידה עצמאית בפני עצמה שעדיין מנותקת מהרחובות הקטנים שלידה. הסיבות הפרקטיות של תשלום עבור חניה, נהפכו לשיקול אורבני. תהליך עירוני שמטרתו ליצור שילובי מרקמים, ארוך ביותר ולוקח עשור במקרה הטוב.

כאשר מדברים על מרקמים עירוניים, ניתן להגדיר בבירור כל איזור על מאפייניו. בקונטקסט כזה נשאלת השאלה מהם המגדלים, האם הם מרקם חדש, האם זו אתנחתא ויזואלית או הפרעה לנוף, האם זהו דגש בעיצוב עירוני? האם מעצבים מסה כמו כל עיצוב תלת מימדי: יש נמוך יש שטוח, יש ארוך, ויש מפותל, מתחבר או מנותק. או שביטויים אלה השאולים מעולם הפיסי אינם רלוונטיים כאן. בנין גבוה איננו בגובה העיניים, לכן ההתייחסות שונה. הוא משפיע על חיי הסובבים אותו מקרוב ומרחוק, ומשפיע לא רק על תושביו.

היום בתל אביב בעיקר מפוזרים המגדלים במקומות שונים בהם הצליחו יזמים לקבל מגרשים מספיק גדולים, וקיבלו בונוס של אחוזי בניה הנובעים מגודל המגרש. ככל שהמגרש גדול כך ניתן לקבל יותר אחוזי בניה. והרי זו החלטה שרירותית טכנית! ישבה מועצת העיר ומהנדס העיר התורן, לפני למעלה מעשור שנים בעירית תל אביב וקיבלו החלטה בנושא. האם כך יוצרים מקומות אטרקטיביים, אולי כן, אולי המסה הכמות, האנשים, המרוכזים בצפיפות הם הגורמים ליצירת מקום חי.

תוצאה שונה לחלוטין ישנה כבר היום ברובע המגדלים. איזור זה שנקרא גם בעבר תל אביב 2000, היה בתול, וכך יכלו פרנסי העיר ישר לבנות את המגדלים האחד ליד השני. ליד זו לא מילה. הם נראים כפי שמקשטים צלחת במסעדת שף הרוצה להרשים את אורחיו: על הצלחת שמו מספר צורות, קצת צבעים, ניסו לשים מרקמים כך שכל מגדל רוצה לומר ראו אותי, אני כאן , אך בעצם מרוב עצים לא רואים את היער.
מנה המגבבת יותר מדי צורות וטעמים היא בהחלט הצדקה לקחת מחיר גבוה, אך האם הטעם הלך לאיבוד, או שמה כל מרכיב מעצים את שכניו לצלחת?
אין שונה איזור זה מניו יורק, שנחאי או כל עיר צפופה אחרת. ואם חושבים קצת קדימה, הרי כל הערים שועטות בדהרה לקראת הציפוף האולטימטיבי. “The more the Merrier” ומה יהיה אחר כך? אנו דואגים לדורות הבאים? היכן האיזון בין ציפוף, איכות חיים, והמשך פיתוח הציביליזציה, גם כיום וגם בעתיד.

ולסיכום:
פיזור מגדלים, ריכוז מגדלים, או אולי בלי מגדלים, מה יש.. מה רע בפריז או ברומא, אולי כמו בלב העיר או בלונדון, הוסיפו 2-4 קומות לכל המבנים באיזורים מסוימים, או אולי בעתיד נבנה בים או בחלל.
עכשיו הגענו סוף סוף לשאלה איזו עיר אנו רוצים שתהיה לנו. ננסה לנטרל לכמה דקות את מיקסום הרווחים, את השיטות הטכנוקראטיות לתכנון, את רצון ראשי הערים להשאיר את חותמם על צורת העיר, וננסה להתמקד במה טוב לנו, תושבי העיר, תושבי הפריפריה העובדים בעיר, וזאת עם ראיה לעתיד.

ובכן קודם כל נסתכל על קנה המידה הנקלט בעיני הולך הרגל בעיר. יצירת מקום, פשוט מקום שטוב לנו להיות בו. זה כל מה שאנחנו רוצים. בהמשך נחפש רצף של מקומות. כשאנו עוברים ממקום למקום, נשמח אם לא יהיה נתק ביניהם. בקנה מידה קצת יותר גדול, יצירת שכונות, והן כבר מתחברות ליצירת העיר. כל שכונה וייחודה, רצוי שונה מחברתה שלידה. ושוב בהשוואה למנה במסעדה, מי רוצה לאכול מהצלחת שלש פעמים אותו הדבר. ניקח את העיר, כיום כל עיר מנסה למצב את עצמה, למשל חולון עיר הילדים והתרבות, בת ים מחפשת את המרחבים הציבוריים, ירושלים הולכת לאיבוד בחיפושיה, וערי הפריפריה סתם מנסות לחיות.

היחידה הבסיסית של המקום היא כשאנחנו הולכים בעיר, או יושבים בבית קפה, או יורדים מדירתינו לרחוב, אנחנו מחפשים השראה, נעימות, רוגע, לפגוש אנשים ושיהיה לנו נוח וזמין כל השירותים שהעיר נותנת. נוח, אך שלא יפריע לנו. כך זה קיים בעיר הלבנה.

איך מחברים מגדלים ל"מקומות"? המגדל אמור להיות חלק מהעיר. מרגלותיו אמורים לתנות אהבים עם רחובותיה. אם ניקח את מגדלי אקירוב למשל, מגדלים שלטעמי מעוצבים בטוב טעם, אלא שהם מנותקים ויותר מכך, ממש מתנכרים לעיר. לגרים במרומים יתרונות של נוף ואויר פנ
טסטיים, אם ישכילו ברשויות המקומיות לדרוש חיבור אל חוזר של לפחות 3-5 מקומות הקרקע אל הרחובות, הסמטאות וליצור מקומות שאנשים יאהבו, מה טוב. מה קורה ששותלים מגדל ברחוב סוטין, אדריכל טוב ככול שיהיה, אינו יכול לשנות את הסביבה, ואיך ניתן להתחבר אליה ןלהתחשב בקיים? לעומת זאת מגדל היושב על רחוב מסחרי רחב כמו אבן גבירול, אין בעיה לדעתי שמרגלות הבנין הגבוה יזרמו ויתחברו עם דופק החיים ברחוב.

בניו יורק כבר השכילו לפני עשרות שנים וקבעו בחתימתם את ציבוריותם של מרגלות הבינינים. מה הבעיה לבנות עוד 5 קומות לגובה, אך לתת לתושבי העיר 5 קומות היוצרות מקומות לאנשים והן הסוד של איכות החיים בעיר.

אינני יכולה שלא להיזכר בתערוכתו של דני קראוון "מקום" שהוצגה במוזיאון תל אביב לפי להערכתי קרוב ל 20 שנה. בעיני התערוכה עשתה פראפראזה על מהותו של "המקום". ייחודיות, גיוון, חיבור, בין חומרים, רעיונות, חוויות, הפתעות והתוצאה – היה כף לחוות את המיצג.

מקום יכול להיות עם משמעות למי שנמצא בו או למי שחולף בתוכו או על ידו, ויכול להיות סתם מסגרת פיסית מריצוף, או אספלט, או קירות, או צמחיה או טבע מתוקתק או טבעי.
מקום יכול להשפיע ולגרום לחוויה עמוקה לצופה או למשתמש בו. איכויותיהם של המקומות הקדושים היא מלכתחילה אמורה להית מיסטית לחווים אותה.
ואם נחפש קווי דמיון לחוויה אומנותית, זהו זה, אין הבדל.
כמה פעמים הגעתם למקום שגרם לכם התרגשות, לחץ דמכם הואץ, נשימתכם נעתקה וכל מה שרציתם היה שקט מסביב כדי לחוות את החוויה או להיפך כל מה שרציתם היה לראות את דופק החיים במלוא עוצמתו. לא תמיד ברור מה השפיע על החוויה. האם הויזואליה, או אולי הנדירות, או אולי הייחודיות, או האנסמבל, העומק, הרב שכבתיות והגירויים השונים שהיצירה גורמת לכם? הציפיות האישיות והדיאלוג עם עצמכם.
יצירה אומנותית לוקח זמן לספוג. אם מפנים מקום וזמן אישי פנימי בתוככם, החוויות העירוניות המשתנות בכל שניה יכולות להרקיע שחקים במובן זה.

אדריכלות "פתוחה סגורה"

אדריכלות "פתוחה סגורה"
החיים זו דינמיקה אינסופית תוך השתנות מתמדת הן פנימית אישית והן של הסביבה החיצונית. הסביבה מורכבת מאלמנטים פיסיים קבועים או ניידים ומאנשים שהשינוי הרציף הוא חלק ממהותם.
מנסה אני לומר שהארכיקטורה משקפת את החיים המשתנים ברצף. היא אמורה להכיל את כל האופציות לשינוי, שהוא גם פיסי וגם מחשבתי. בנין העומד בדד, ואינו מחובר לסביבתו, אינו מיצר דיאלוג עם המקום, האקלים, התנועה וכו, הוא כמו קישוט שמרוצה מעצמו. טוב לו עם עצמו ואין הוא תורם לאחרים. ייתכן והוא אסתטי,  עדיין אין הוא בעיני משמעותי מספיק. אסתטיקה קלה להשגה. זהו תחום שנפרש מאופנה, צורפות, פורטרטים, תעשיה, וההנאה והתרומה רגעיים, ונשכחים היום כי מחר יהיה משהו חדש.
בנין המחובר לסביבתו, משוחח איתה בשעות שונות, מושפע אחרת מעונות השנה, נתפש שונה בעיני אנשים שונים, מעורר מחשבות בשכבות עבות או דקות, אטומות או שקופות, ומשפיע על האדם הצופה  והחווה , כן נוצרת אומנות/אדריכלות משמעותיים בעיני.
 
עומק ושכבתיות בתפישה, פתוחים לאינטרפטציות משתנות. מה שיוצר אותם זו ארכיטקטורה "פתוחה". פתוחה לפרשנות אישית, להמשכיות מגוונת,  להשפעות קלות או משמעויות, זו יצירה יש מאין.
חד מימדיות בפרשנות, שעמום, ללא תרומה אישית לאדם ותרומה ציבורית לסביבה, זו איננה ארכיטקטורה בעיני.
 
 

נשים אדריכליות או אדריכלות נשית

האם יש הבדל בין אדריכלות נשית או גברית   ?האם יש הבדל בן אומנות נשית או גברית?
האם יש הבדל הין יצירה טובה או יצירה חסרת חשיבות, ואין זה משנה מי היוצר?

נראה לי שמהמשמעות נובעת מהאיכות. יצירה איכותית מדברת בעד עצמה ואינה זקוקה לתאריםולכינויים.
מחשבה בנושא ושיחות עם יוצרים בתחומים שונים הביאה אותי למסקנה שהעיקר האיכות. פרסומת בגלל הג'נדר היא חסרת משמעות ונסיון לנצל סתם תירוץ  אשר בעצם נוגד את המהות האמיתית של היצירה.

ולפנינו ההסבר.
בשיחה עם אדריכלית שאני אישית מעריכה את העצמאות במחשבתה, הובאו בפני דוגמאות של אדריכל מפורסם שהפרויקטים שלו תוקפניים, אגרסיביים, ברוטליסטים, עד כדי "אונס" של הסביבה, ולעומתו פרויקטים  כביכול נשיים, רכים יותר, משתלבים עם הסביבה יותר, מינוריים בביטויים,עדינים במחשבתם, וכאן הגעתי למחשבה שכבר מזמן מכננת בתוכי שהעיקר הכישרון ולא המגדר.
אדריכל – אדריכלית יוצרים בהתאם לכשרונם ולא בהתאם לג'נדר –מגדר.  היוצרים הכוחניים, כמו בכל תחום סובלים כנראה מחוסר ביטחון. המעודנים, יוצרים מהנשמה, והתוצאה מקרינה את מה שהיוצרים יוצקים לתוכה.

נחמד ליצור דיאלוג של נשים. אין ספק שהדינמיקה שונה מאשר מולטידיאלוג מולטיג'נדר.  אלא שנחמד זו מילת פשרה. אין לה משמעות מעבר למילה הכתובה שייעודה לעשות רושם ולשמח את לב השומעים. ומכאן, אני מבקשת מהקוראים רשות להתחבר למקומו של האדריכל בחברה. ארגון האדריכלים האמריקאי שם כנושא את הביטוי האקטיבי "אדריכלות יוצרת שינוי" המחזק את תפקיד האדריכל ליצור שינוי יש מאין, לא רק בסביבה הפיסית אלא גם בטכסטורה החברתית, במחשבה, בכלכלה ובחיים.

ובארץ, נעלם האדריכל ו/או נעלמה האדריכלות. יצירה זו מילה גסה, סביבה נהפכה לאופנה, והאדריכלות נמכרה לכל דיכפין.  המשמעות היא שכשרון אינו מוערך אם אינו מלווה ב"הנחה" בשכר הטרחה. אין זה כך בעולם הרחב.

היצירה היא מתת נדיר. יצירה איכותית תורמת לעולם ולמזמין היצירה מעבר לצרכים הפונקציונאליים המיידיים. אם מדובר בערכים אסטתיים אומנותיים, חברתיים, יצירת מקומות מיוחדים ברשות הפרט או הכלל, בעסקים וכו.

לסיכום לדעתי רעיון כנס האישה הבינלאומי – לפמיניסטית כמוני, זהו רעיון נחמד, אשר נותן במה לנשים בהעדפה מתקנת. אני בעד העדפה מתקנת למי שצריך, בארץ ובעולם הכוונה לנשים ולמיעוטים, אך החיפוש אחרי האיכות והלימוד כיצד להגיע אליו הוא המטרה ולא האמצעי. לפעמים אני מרגישה שהכנסים ממחזרים את עצמם. אותם הנושאים והפרויקטים מוצגים שוב ושוב, והשאלה היא מה הם תורמים לקידום האדריכלות בארץ.
 
 
 
 
 
 
 

עולם מציאותי ועולם וירטואלי משתקפים בארכיטקטורה

  • עולם מציאותי ועולם וירטואלי
    מאז התפתחות המחשבים, התקשורת הגלובלית. תכנות הקאד למיניהן- שרטוט והמחשות תלת ו 4 מימדיות  ו  BIM – מודל אינפורמציה של המבנים, קל ביותר ליצור עולם וירטואלי המדמה את העולם שאנו האדריכלים מתכננים.
    האם זה כלי עבודה או יותר מכך? האם לעולם הוירטואלי חיים משל עצמו? למשל כתבה שעלתה לאויר באתר רשימות, נקראת על ידי אלפי אנשים בזמן קצר,  או אולי בסך הכל דומה הדבר לכל ספר או סרט שמופץ לציבור.
    האם התנועה הפוסט מודרנית שאימצה אל חיקה את חזרתיות המחשב ומתוך נוחיות של שימוש במחשב עוצבו חזיתות בינינים לעיתים?
    האם תכנות מהירות ומתוחכמות יותר כמו "קטיה" שמקורה בתעשית החלל הן אלה המאפשרות לפרנק גהרי ומחקיו לתכנן בינינים מורכבים יותר, ובעצם השפעתם של סגנון הבניה נהפך למטרה במקום לאמצעי?
    שמעתי פעם בהרצאה על מבנה "מתוחכם וירוק" שמתכנניו טענו שלפעמים המחשב קובע?
    בתי הגיעה הביתה מהונג קונג עם משחק חדש בשם  WII. חובבי הגאדג'טים מתלהבים ויוצאים מגדרם. זהו משחק של אנשים מול מסך טלויזיה. האנשים נעים, משחקים בכדור, מתאגרפים, והמסך מגיב.
    אני מדמיינת לעצמי אפשרות של מבנים וירטואלים בעתיד, נתחיל הדמיות של פנים המבנים. מסביבינו מסכים ניידים, למשל כמו מחיצות נעות, מתקפלות, עולות ויורדות וכו, אך אלה מסכים שמגיבים לחיישנים המחוברים אלינו האנשים. בלחיצת כפתור בשלטים ניתן לשנות את מיקומן, או את שקיפותן לעומת מחיצות אטומות, או לעבור דרכן במקום בדלתות. ההנחיות הויטואליות שלנו יתורגמו בהינף יד על ידי החיישנים למערכת המזיזה רהיטים, מזיזה ומפעילה מכונות במטבח למשל.  ומה נשאר לנו לעשות: להשתמש בשירותים ובמטבח.  אנסה לדמיין רעיונות גם לשם.
    כל השאר ניתן לצמצם את השטחים, לחסוך בעלויות של שינויים בפנים המבנה ובשיפוצים, מקצוע שייכחד מהעולם אולי, לחסוך בשימוש בחומרים מתכלים,  כבר היום אנחנו "מדברים" דרך המחשב עם חברינו לעבודה, ופחות נפגשים פנים אל פנים כמו פעם.
     עד כאן טכנולוגיות מדהימות, ומה ירויח הציבור?
    שופינג, יהיה יותר ויותר דרך האינטרנט, (זה כבר קורה בעולם) אם לא יהיו רחובות וקניונים של קניות, מה עם תרבות הצריכה? המבחר באינטרנט, התמונות והסרטים, התוכנות שמדמות אישה הקונה שמלה וגבר הקונה מכנסים, או להיפך…וכל אחד רואה את עצמו בעיני המחשב, אופס האחרים.
    מקומות מפגש לאנשים אמיתיים ייהפכו למיוחדים יותר ונחוצים יותר בהנחה שטבע האדם כחיה חברתית אינו משתנה, נדרש כאן מחקר על ההתנהגות במציאות של האנשים ללא הצורך בקניות המוציא אותם מהבית.
    אולי יחזרו לדת שיש לה ערך חברתי, אולי הדת תהיה הדאגה לחברה ולשכבות החלשות, אולי אנשיפ יעדיפו להתבודד?
    בקיצור אבי טען פעם שהוא נולד 100 שנה מוקדם מידי והוא מפסיד עתיד מדהים. אני מצטרפת לדעתו.
     
    אשמח לקרוא מחשבות של הגולשים בנושא היחסים בין הארכיטקטורה המציאותית והוירטואלית.
     
     

בניה: ירוקה, בת קימא, חכמה, אולי עכשוית, ובעצם היסטורית וכיצד מישמים את עקרונותיה.

בניה ירוקה, בת קימא, חכמה וכו.

 
בניה חכמה בעיני היא לא רק מערכות מידע ומולטי מדיה המפעילות את הבנין אלא, כפי שהמילים מבטאות בפשטות: בלי שטויות, בלי בזבוז מיותר ומתוך  חתירה למטרה מסוימת שיכולה להיות אומנותית, ו-או פונקציונאלית ו-או ירוקה ו-או עם ערך מוסף ו-או תורמת לציבור ולחויה.
הרבה רעש תקשורתי יש מסביב לבניה הירוקה. אל גור קנה את עולמו כאשר הצליח לחדור לתקשורת ולהשפיע על כל העולם לשנות סדרי עדיפויות בהתנהלותו. התובנות לפגיעה בכדור הארץ הן בנות כ 40 שנה, זה הזמן שלקח לשנות את דעת הקהל העולמית ולהפנים שחייבים לתת כתף לשמירה על כדור הארץ לדורות הבאים.
הנושאים על הפרק הם: אנרגיה, התחממות כדור הארץ, מים, חומרים, בריאות, זיהום אויר מים וקרקע, מיחזור, איכות סביבה, שינוע  ולסיכום: אנחנו מחויבים לטפל בצריכה שלנו ולא להעביר את הבעיות לדורות הבאים.
בנושאים האקלימיים ובזבוזי האנרגיה:
פעם, פעם, קראו להתייעלות בניה אקלימית. עקרונות המבנים הירוקים הזוכים במירב הנקודות בשיטת LEEDS  בעצם אינם חדשים. בארצינו הקטנטונת, כשלא היה כסף מיותר לבזבז, וכאשר מיזוג האויר נחשב כמותרות. המבנים תוכננו לפי אותם העקרונות עליהם מדברים כיום.
העקרונות כוללים מצד אחד הבנה והכוונה של קרני השמש, הרוחות, האויר החם והקר, כך שיחממו בחורף ולא בקיץ. מצד שני ניצול אנרגיות שאינן מתכלות כמו שמש רוח ומים, לצורך תפעול הבנין עם טכנולוגיות שהולכות ומשתכללות.
הצללות מכוונות לפי זוית השמש, בין אם הן קבועות (ברוב במקרים) או אם הן משתנות לפי זוית קרני השמש, או כמו במבנים חכמים יותר, למשל מבנה בלוס אנג'לס שתכנן אדריכל תום מיין מחברת מורפוסיס שבכל חלונותיו חישן הסוגר או פותח אלמנט הצללה מפח מחורר,  או משטחים מחזירי קרנים הנמצאים על הבנין ומסתובבים ועוקבים אחרי השמש והקרינה, במקרה זה לקליטת האנרגיה ולניצולה לתפעול מערכות הבנין.

 

 

 

 

 ההתמודדות עקב היתרונות האדריכליים של מעטפות בנין שקופות אל מול שינויי מזג אוויר, זוהי מטרה ראויה לחיפוש פתרונות חכמים. חומרים מתוחכמים, ריקוד עם קרני השמש,  שכבתיות של הפילטר הבנוי המהווה את הקיר החיצוני של הבנין, והתוצאות מרתקות.
בארצות הקרות התפתחה טכניקה של מעטפת כפולה לקיר החיצוני. ישנה כאן הפרדה בין האיטום לחלל הפנימי לבין ניהול האויר וקרני השמש בשתי מערכות נפרדות. לדוגמה מבנה של נוקיה בהלסינקי  ולעומתו המבנה הזוכה בפרס הראשון של מוזיאון אם אל פאחם בתכנון אדריכל אמנון בר און וXXXX . בהלסינקי שכבת האויר שהיא כסנדויץ התורם גם לבידוד הטרמי בעוד שבאקלים ים תיכוני, צריך האוויר לנפנף את החום והקרינה והשימוש במשרבייה, נותן את התשובה.

 

 

 

 מוזיאון אם אל פאחם

אמנון בר אור ליאור ציונוב ליאור ויטקון

 

 

לשאלה הכלכלית ולעלויות של מעטפת כפולה, עונים המומחים שעלות בנין לא מחשבים ביום סיום הבניה אלא במשך של 20-25 שנה שזה מחזור החיים של בנין עד לשיפוצו, ובתחשיב זה מקבלים החזר כספי משמעותי.

דוגמה נוספת מפינלנד:

 

 
משרביה מתכת גם בסין בבניה מודרנית ליד שנחאי
 
 
 

 

חומרים, מוצרים תהליכים וטכנולוגיות:
הבניה הירוקה מכוונת את הצריכה למטרות חיוביות. תחרות שהתפתחה בין היצרנים והספקים של חומרים ומוצרים בעלי תו ירוק, הורידה את המחירים באופן משמעותי. בארה"ב כיום ההבדלים בין אפס ל 4%. מספרים אלה הם בהחלט ברי תחרות על ליבם של המממנים. כאן נמצא אחד המוקשים שהוא בלבול ואחיזת עיניים. מה עומד בדרישות הירוקות ומה מבלבל או מטעה. חומ גלם ירוק המודבק בדבק שאינו ירוק, מוצר ירוק שמשנעים מקצה העולם וכן הלאה, הרגולציה בחיתוליה בנושאים אלה.
 
מיחזור מים, פסולת קרקע ותשתיות.
המיחזור כיום מוצנע בתשתיות מתחת לקרקע או בתוך הקירות.  ובעצם, למה מסתירים. אם המיכלים והצינורות יהיו חלק מהבנין ומעיצובו, אולי ניתן לחסוך עלויות ולהקל על התחזוקה. רעיון זה שהקצין  במוזיאון פומפידו שיצרו האדריכלים רוג'רס וופסטר, לא תפס. הבנין על כל מערכותיו הוא כמו אורגניזם חי ומתקתק. גם אנחנו מתלבשים, חלק חושפים וחלק מסתירים והיחס ביניהם הוא חלק מהמסתוריות והאטרקטיביות של הבנין.
בעבר ניסו להראות את הקולטנים של דודי השמש, מיכלי המים היו שתולים כקופסאות הזויות מעל מבני המגורים, יש שיפורים במראה המבנים, אך עדיין הקונספציה של קולטנים על הגג קימת וחייבת להשתנות ולהשתלב במבנה באופן אינטגראלי, כחלק מהחזית, כחלק מההצללות וכד.
סינון המים, ניצול הפסולת המוצקה ליצירת אנרגיה, אגירת מים  ברמת בנין או ברמת שכונה, הם חלק מהמערכות שניתן לשלב בתכנון שכונה, עיר, איזור. דוגמה לבריכת אגירה בתוך בנין בדלפט בהולנד.

 

 

 

 

מיחזור קרקע, ניצול מקום קיים על ידי שינוי ייעודו או הגדלתו, הם קריטרינים מאוד משמעותיים בקבלת ניקוד LEED. בהריסת בנין קיים הבזבוז אדיר לכןהמגמה המתאימה לערים במיוחד תופשת תאוצה.
שינוע אנשים תשתיות ומוצרים
זה הסוד בתכנון השכונה והעיר. מינימום שינוע של מזון, מוצרי צריכה, עובדים, ומבקרים  . מכאן נובעת הגישה של התחבורה הציבורית והסעות ההמונים, הליכה ברגל (בנוסף לבריאות) ציפוף מרכזי ערים, תשתיות מרוכזות וצנרות קצרות יותר. זו גישה ירוקה לגמרי, אך מה יקרה לאיזורים הכפריים. היכן תהיה טוסקנה ומה יקרה לגליל. גם כאן אי אפשר לדעתי להיות פנטיים. צריך איזון. העגבניה שאני אוכלת, אני מעדיפה שתגדל בקרקע טבעית, בשמש טבעית, ולזה צריך מקום נרחב ואויר נקי, העגבניה יכולה לגדול רק מחוץ לעיר.
ריכוז תשתיות, חסכון בדלק, הפחתת גזי החממה, זו מטרה ראויה, כך גם שמירת המרחבים, השטחים החקלאיים, ומכאן השאלה עד כמה אפשר ו-או ראוי ו-או סביר לצופף בניה. שנחאי מצטופפת, האויר מזוהם כך שלא ניתן לראות את קצה המגדלים בקו הרקיע, מי רוצה שם לגדל עגבניות?

 

השאלה האם עיר אשר גדלה ללא גבול כמו למשל שנחאי, בנקוק, לוס אנג'לס,  מהו הפתרון אליו צריכים לחתור אדריכליה. אולי לחלק אותה לרובעים וליצור ערים קטנות בתוכה, ו-או ליצור רשת מסיבית של תחבורה ציבורית, ו-או להשאיר איים של שטח פתוח, ואם כן באיזה אחוז ירוק ובאיזה בנוי.
פורטלנד באורגון היתה בין הערים הראשונות שעשתה מהפכה ושמה את התחבורה הציבורית כמטרה מובילה בפיתוח העיר. יחד עם זה שמרה העיר על פרופורציה בפיתוחה. לעומת זאת המגדלים ברוטשילד בתל אביב – זה אכן ציפוף יחד עם פגיעה במרקם, באיכויות של השדרה ובשלמות של ההסטוריה והחוויה של מקום מיוחד. חיוניות שהושגה על ידי הציפוף של המגדלים מזכירה לי אשה העונדת יותר מדי תכשיטים, כל אחד בנפרד, יש לו זכות  קיום, אבל ביחד,  צורמת לי התוצאה. את החיוניות במסחר, ניתון להשיג על ידי תוכן כמו למשל בנמל תל אביב, שם יצרו יש מאין.
העיר והשכונה זו ההתחלה של הרעיון הירוק אני רק מקווה שמרוב ציפוף לא נשכח את האיכות.

ביג'ין מגדל הטלויזיה – אופס נשרף

ביג'ין מגדל הטלויזיה רם קולהאוס – אופס נשרף

 

רעיונות אדריכליים הם כמעט הכל …או שלא. בלי תמיכה מקצועית ברמה נאותה ובטיחותית, מאות מליונים יכולים להעלם באסון… וזה מה שקרה למגדל הטלויזיה.

שלב הבניה, מראה השלד, הבטונים והברזלים אהוב עלי במיוחד. ניתן אז להפעיל את הדמיון כיצד יראה הבנין כיצד יתייחסו אליו האנשים, האם ציבור יזכה (בד"כ מופיעות ההמחשות ) ועדיין ניתן בשלב זה להתפעל מפלאי הבניה והטכנולוגיות ומהקצב המתקתק של המערכת המתואמת (לא תמיד) של מאות ואלפי פועלים, קבלנים, מנהלים ומקבלי החלטות.
 
את מגדל הטלויזיה זכיתי לראות בעת התהוותו. קצת תמונות מצורפות, הקרדיט לבתי הצלמת דנה קינסקי שתעדה את שליחותי לסין כשגרירה של ישראל לבניה הירוקה.

 

התמונות של מודל העיר ביג'ין הנמצא במוזיאון לתכנון אורבני על יד העיר האסורה. ראהו קישור לסרטון יוטיוב.

 

 

 
 
 

 
 
 
 

 


 


 
 
 

בארצות הברית שליחת חשבונות של אדריכלים בשפל של 13 שנה – כך מדווח ה AIA

השפל הכלכלי הוריד את חיוב הלקוחות לשפל של 13 שנה. יש לעומת זאת מעט התענינות בנושא פרויקטים חדשים, אך אין זו אינדיקציה לשינוי המצב הכלכלי.

 

ובארץ,, אולי אנחנו אחרי ארה"ב בהפרש פזה ואולי אין קשר. אף פעם אף אחד לא בדק.

הקצאת המשאבים של ברק אובמה והשקעתם במבני ציבור ובהסבת מבנים פדרלים למבנים "ירוקים" היא פטנט ליצירת צריכה כמקובל בארה"ב , אלא שהפעם יש לכך גם יתרונות ציבוריים, לאנשים ולסביבה.

ובארץ…באחריות של מי מבני הציבור במדינה?

 

את מה משקפת האדריכלות

בזמנים קשים כלכלית מחפשים חוזי העתיד מהם היתרונות במצב זה. אם באומנות מתיחסים להפשטה של ההו – הא והיחצנות כך שהאומנות תתפנה לחיפוש והשגה של איכויות חדשות, בקולנוע נמאס מהמיין סטרים, באדריכלות מתרחשות בעולם הצהרות כוונות מכל קצוות הקשת.
מצד אחד ברוסיה במוסקבה מקימים בימים אלה קמפוס למנהל עסקים המיועד לאלפיון העליון. הקמפוס שבניתו החלה, וניתן לראות במצלמה 24 שעות מה קורה באתר, מקים פרויקט אדריכלי שעורר את כל קריאות המחאה שלי.
זהו מבנה כוחני, ברוטאליסטי אבסורדי שאינו מתייחס לצד האנושי של האדם. כאילו לקח פסל אלמנטים (בקנה מידה גדול) כמו צינורות ארוכים צמיג עגול וכו, ראו בתמונה שבאה עם הכתבה בעיתון הארץ, וניסה ליצור קומפוזיציה המזכירה לי את ימי מוסקבה העליזים, את המבנים שאז קראו להם "מודרניים" כי שקפו כביכול את השיוויון והסוציאליזם, אך בפועל הם שיקפו שילטון כוחני ולדעתי לא אנושי. האדם הפרטי הלך לאיבוד בו.

 

 

במקום אחר בעולם במעוז הקפיטאליזם  בארה"ב וגם באירופה התפתח הסגנון האינדיוידואליסטי כמושא להערצה. כל אדריכל – שראה את עצמו כפסל, נסחף והמציא את הגלגל. צורות אמורפיות, רגשניות, מפגשים פרטיים של חללים, חומרים וכו, כיסו את העולם כקוריוז מקומי. מודה אני שבמגורי בקליפורניה, נסחפתי בתחילה אחרי היכולות, הרעיונות, השחרור מהקונבנציה. אלה היו היתרונות של הז'אנר החדש. חלק מהמבנים שירת את העיר והסביבה כמו בבילבאו בצפון ספרד. מבנים רבים אחרים, סתם התחפשו לאייקון.

 

 

 

מבנה של קלטראווה במילווקי בעיני שבר את המיתוס. זוהי תוספת של מבנה למוזיאון לאומנות מודרנית שעל גגו כנפיים הידראוליות. כל יום בשעה 12 מתרוממות הכנפיים לחמש דקות, ואז הבנין נראה כמו ציפור, ואז הן יורדות ונחות עד ליום הבא. בשביל מה? ענה לנו האדריכל המקומי שעבר עם קלטראווה על הבנין, כדי ליצור גימיק. דרך אגב, הגימיק עלה 60 מליון דולר.

    

 

 

 

 

בעיני זו בושה לאדריכלות. למרות שהמבנה הוביל תיירים לעיר, וזו היתה המטרה של פרנסיה, בעיני זו זילות של המקצוע. עד כמה נמוך אפשר לרדת. יש פתרונות אחרים מועילים יותר לציבור בכסף הזה.

 

 

 

בסיאטל, בניסוי שעורך אדריכל מקומי, הוא הקים דוכן בשוק המקומי והנגיש אותו להמונים. עצה אדריכלית ב 5 סנט.
http://www.architecture5cents.com/Architecture5cents/Welcome.html
http://residentialarchitect.com/industry-news.asp?sectionID=275&articleID=873144
הרצון להתחבר לאנשים, ובמיוחד לכאלה שאין ידם משגת לשלם לאדריכלים, מקרב את המקצוע לאלה שהממון אינו מצוי בכיסם. רעיון בהחלט מקורי, התוצאות אינן ברורות. אם הוא יצליח, זה חלק מהחינוך שהציבור חסר בו. הסכנה כמובן גם כאן בזילות. נחיה ונראה.

 

האדריכלות משקפת את האנסמבל של הון, שלטון, אופנה, צרכים ופוליטיקה – בקיצור את התרבות. האדריכלות שואלת שאלות ואם היא מצליחה, גם נותנת תשובות. ואם היא מצליחה במיוחד התשובות מקרינות עדינות, טוב לב, פתיחות ורגש מתובלות בניצוץ של יצירת אומנות התורמת לשאר רוח ותובנות בעולם.
 
 

בנינים דינאמיים מסתובבים

בקוריטיבה בנין קיים מסתובב

http://img2.tapuz.co.il/forums/1_122337083.pdf

ב UTUBE בנין וירטואלי רוקד

http://www.youtube.com/watch?v=iY0Uuyf8Xhw

נוף – יש

אנרגיה חלופית – אפשרית

גימיק – יש

חניה – אפשרית גם מכנית

תרומה לציבור ולסביבה – אין

 

בכל פעם שאני מגיעה לעיר חדשה, זו חויה נעימה להכיר את העיר במידה ויש בה מסעדה מסתובבת. משם ניתן לנתח את איזורי העיר השונים ולהחליט, לכאן אני רוצה להגיע ולראות מקרוב.

 

מגורים מסתובבים – זה ענין פרטי. מאתגר את המהנדסים.

לאן יתפתח הרעיון? אם בכלל.